טעם שמעבר ליוקרה

  המילה 'יוקרה' עשויה להיות “ מנוצלת לרעה ” באופן נרחב על ידי מותגים מסוימים; כמעט בכל תעשייה, אנו יכולים לראות את מה שמכונה “ יוקרה ” זו, והדבר נכון במיוחד בתעשיית השעונים. חלק ממותגי היוקרה יספרו לכם ללא לאות סיפורים על שעוני היוקרה שלהם. נראה שגם חלק מהקונים מסכימים לכך, בתחושה שיוקרה היא שם נרדף לטעם טוב. למרות ששعוני יוקרה עשויים לשפר את טעמו של האדם, במציאות הם הפכו למעין הכרح עבור חלק מה-“ נובו ריש ”. הם אוהבים לקנות שעוני יוקרה שונים, לא בגלל שהם אוהבים אותهم או מסיבות אחרות, אלא פשוט כי הם מרגישים ששעוני יוקרה יכולים לשקף את מעמדם ולגרום להם להיראות “ יוקרתיים ” יותר.

　　למעשה, בחו"ל, במיוחד באירופה, בחירת השעונים של אנשים אינה עוסקת בשאלה האם מדובר במותגי יוקרה; יוקרה אינה מייצגת בהכרח טעם טוב. הם אוהבים גם שעונים רפליקה שתוכננו ויוצרו על ידי מפעלי שעונים מסוימים, הדומה לאנשים – פשוטים ומעריכים חפצים, צנועים ואינם ראוותניים. ביצירות ספרותיות אירופאיות רבות, אפשר לראות ש“ השעון ליווה אותו כל כך הרבה שנים ”, וזוהי שותפות ולא סתם ענידה, המאיירת על הכתב את הקשר הרגיש והעדין שבין אדם לחפץ.

　　“ ליווה אותו כל כך הרבה שנים ” הוא גם סיפורו של הסופר האמריקאי הדגול המינגוויי. את חייו של המינגוויי אפשר לחלק לשלושה תקופות, באחת מהן חי בקובה, או אולי אפשר לומר שסגנון הקאריביים התוסס והחופשי של קובה ריתק אותו לשם. מה שליווה את הכתיבה של המינגוויי כל היום, מלבד סיגריות קובניות מסורתיות ורום, היה שעון. השעון הזה, שהמינגוויי אהב כל חייו, היה שעון ה-Cuervo y Sobrinos השוויצרי שנולד בהו바ና, קובה. לאחר ימים של כתיבה מתישה, הסיגריות נשרפו עד לאפר לבן בקצות אצבעותיו, ומשקע הרום בתחתית הכוס התייבש לכתמי דיו. אנו לא יודעים כמה פעמים הסתובב מחוג השעה של שעון זה עד שקלאסיקת המאה 'הזקן והים' הושלמה סוף סוף, אך הוא תיעד כל דקת חולף בחייו, ולווה אותו דרך אינספור ימים ולילות של כתיבה. בכל פעם שהמינגוויי הרים את פרק כדלדל שלו כדי לבדוק את השעה, כשהוא מביט בו, או נועץ בו מבט כמו אוהבים המביטים זה בזה, זוהי משמעות השותפות.

　　ש שעון מספק אינו עניין של טעם יוקרתי; חשיבותו טמונה בעידון ובחמימות שבו: מוניטין שאינו ראוותני, ואיכות שאינה מתיימרת. מפעל N מייצר בדיוק שעונים כאלה.